הפחד האמיתי מאינטימיות: למה קרבה מפחידה אותנו?

השאלה הזו מסקרנת במיוחד, כי לכאורה כולנו מחפשים קרבה.

מקום שבו נוכל להרגיש בבית, להיות אמיתיים, מחוברים למהות שלנו.

וזה אכן כך.

אבל הקרבה הזו גם מפחידה.

למה?

מפני שאנשים סביבנו הם מראות.

הם משקפים לנו לא רק את החלקים שאנחנו אוהבים בעצמנו,

אלא גם את אלה שהיינו מעדיפים לא לראות.

ככל שהקשר נמשך זמן רב יותר,

כך המראה נעשית מדויקת יותר.

בעזרתם , לעיתים מבלי שהתכוונו לכך ,

בני הזוג שלנו מאירים בתוכנו חלקים שהסתרנו אפילו מעצמנו.

כשבן הזוג שלי מבקש ממני לקחת את החיים בקלות,

לצחוק יותר,

להרפות קצת מהשליטה –

הוא מעיר בתוכי חלק אחר,

חלק שנרדם מזמן.

אולי כי בבית שבו גדלתי עודדו אותי להיות רצינית,

אחראית,

מבוגרת לפני הזמן.

הבקשה הפשוטה שלו נוגעת פתאום במקום עמוק:

בכאב של חלקים בתוכי שהודחקו או ננטשו בדרך.

החלקים האלה עדיין קיימים בי,

אבל הם לא מקבלים מקום להתבטא.

ולכן המפגש איתם דרך בן הזוג יכול להיות לא רק מרפא ,

אלא גם מטלטל.

אחת הדרכים הפחות מועילות להתמודד עם הטלטלה הזו

היא להתרחק.

להיסגר רגשית.

להקטין את הקרבה.

לא לאפשר לאינטימיות להעמיק.

וכך, דווקא כשהקשר מתחיל להתקרב למקום שבו הוא יכול להיות עמוק ומרפא,

אנחנו לפעמים לוחצים על הבלמים.

לא מפני שאנחנו לא רוצים אהבה.

אלא מפני שאינטימיות אמיתית מזמינה אותנו לפגוש גם את עצמנו.