מריבה היא הדרך הקצרה – והפחות יעילה – להוכיח את צדקתנו.
זו תגובה הישרדותית, שפועלת מתוך הנחה סמויה:
יש רק צדק אחד בעולם, והוא שלי.
אבל המציאות מורכבת יותר.
כשאנשים שונים מסתכלים על אותה סוגיה, הם רואים אותה מזוויות שונות.
לעיתים קרובות יש מספר פרשנויות כמספר האנשים המשתתפים בדיון.
לכן המאמץ להכריע מי צודק מתיש ואינסופי.
השקעה משתלמת הרבה יותר לטווח ארוך היא לימוד של תקשורת שמקרבת לבבות.
תקשורת כזו מבוססת על הקשבה מלאה והדדית,
הקשבה שלא מחפשת מיד תשובה או תיקון,
אלא מנסה להבין את עולמו של האחר.
כאשר כל אחד מבני הזוג נשמע במלואו, נוצרת פרספקטיבה רחבה יותר שמכילה את שתי העמדות.
לפעמים זה יוביל לפשרה.
לפעמים יוחלט ללכת לפי עמדתו של אחד הצדדים.
ולפעמים בני זוג בוגרים יסכימו גם לא להסכים – באופן חברי ומכבד.
זוגיות טובה אינה תלויה בהיעדר חילוקי דעות.
היא תלויה ביכולת לנהל אותם.
כאשר בני זוג לומדים לנהל קונפליקטים באמצעות דיאלוג ,
ולא באמצעות מריבה-
הקשר נעשה בטוח יותר.
זה דורש הקשבה פעילה ונוכחת,
פתיחות לרגשותיו ולמחשבותיו של האחר,
ונכונות להבין את הסיפור העמוק שמאחורי עמדתו.
מתוך ההבנה הזו יכולה להיוולד בחירה מודעת:
להיטיב עם בן הזוג,
להתחשב בפגיעות שלו,
ולפעמים גם לעקוף יחד אזורים רגישים וכואבים