השאלה הזו עולה לעיתים קרובות אצל אנשים שמסתכלים לאחור על חייהם הזוגיים ותוהים:
איך זה קורה לי שוב?
בהתחלה נדמה שמדובר בצירוף מקרים.
אדם אחד שהיה לא מתאים.
ואחריו עוד אחד.
אבל עם הזמן מתחילה להתבהר תבנית.
אנחנו נמשכים שוב ושוב לאנשים שמפעילים בנו משהו עמוק.
לא בהכרח משהו נוח ,
אבל משהו מוכר.
באופן לא מודע, אנחנו נמשכים לאנשים שיש להם את הפוטנציאל ללחוץ על הכפתורים הלא מפותחים שלנו.
לא כדי לפגוע בנו,
אלא כדי לעודד אותנו.
לפעמים בעדינות ולפעמים בעוצמה,
להמשיך את הדרך אל ההתפתחות שלנו.
כאילו יש בתוכנו מנגנון פנימי שמחפש את האדם
שיעזור לנו להשלים חלקים שעדיין לא התפתחו עד הסוף.
האדם הרציונלי נמשך לאדם שמחובר מאוד לרגש.
המאופקת נמשכת לספונטני.
מי שגדל בתחושה שעליו להיות חזק תמיד,
נמשך למי שמזמין אותו להתרכך.
בתקופה הרומנטית זה מרגיש כמו קסם.
כאילו מצאנו את החלק החסר שלנו.
אבל עם הזמן, אותם הבדלים עצמם מתחילים לעורר קונפליקטים.
מה שהיה מרתק בתחילה ,
נהיה לפעמים מקור לתסכול.
דווקא האדם שנראה בהתחלה כמי שמשלים אותנו,
הופך לאדם שמפעיל את המקומות הפגיעים ביותר שלנו.
וכאן מתגלה הסוד העמוק של הזוגיות:
הקשר הזוגי איננו רק מקום של אהבה,
הוא גם מרחב של צמיחה.
בני זוג אינם נפגשים במקרה.
לעיתים קרובות הם נפגשים בדיוק במקום שבו ההתפתחות של כל אחד מהם עדיין מבקשת להמשיך.
כאשר בני הזוג נאבקים זה בזו,
הקשר נעשה זירה של כאב.
אבל כאשר הם לומדים להקשיב, להבין ולכבד את הפגיעות של האחר,
אותם כפתורים עצמם יכולים להפוך להזמנה להתפתחות.
כך, במקום לחזור שוב ושוב לאותו סיפור,
הזוגיות יכולה להפוך למקום שבו הסיפור משתנה.
מה זה פצעי ילדות? בגישות שונות הם נקראים בשמות שונים: חסכים, עניינים לא גמורים, צרכים לא מסופקים, או הקולות הפנימיים
מה שהיה מרתק בתחילת הדרך נהיה עם הזמן מתסכל. הקונפליקטים הקטנים במטבח, בחדר המיטות או בסלון, לא באמת עוסקים
מריבה היא הדרך הקצרה – והפחות יעילה – להוכיח את צדקתנו. זו תגובה הישרדותית, שפועלת מתוך הנחה סמויה: יש רק
