למה כל ויכוח קטן מרגיש לפעמים כמו איום על הקשר

 

מה שהיה מרתק בתחילת הדרך

נהיה עם הזמן מתסכל.

הקונפליקטים הקטנים במטבח, בחדר המיטות או בסלון, 

לא באמת עוסקים בכלים בכיור

או בשעה שחזרנו הביתה.

הם נוגעים במקומות הרבה יותר עמוקים.

המפגש עם בן הזוג מחזיר אותנו, בעדינות או בעוצמה,

לאותם מקומות בילדות שבהם משהו בנו לא קיבל מענה.

ולכן זוגיות היא לא רק מקום לאהבה.

לפעמים היא גם המקום שבו פצעי הילדות שלנו  מבקשים סוף-סוף להירפא.

ויכוח הוא צורה רכה של הפעלת כוח.

כוח הצדק.

כל אחד מבני הזוג רואה את המציאות דרך הזווית שלו,

ומנסה להוכיח לאחר שהצדק נמצא אצלו.

הוויכוחים יכולים להיות על כל דבר:

חלוקת תפקידים בבית,

ניהול הכספים,

חינוך הילדים,

יחסים עם המשפחה המורחבת,

ואפילו פוליטיקה.

אבל מתחת לכל הנושאים האלה

מסתתר אותו מנגנון:

ניסיון לכופף את האחר

עד שיסכים איתי.

זה מאבק מתיש,

כי הוא אף פעם לא באמת נגמר.

גם כשאחד מבני הזוג נכנע ומסכים –

זה בדרך כלל רק הפוגה זמנית

עד הוויכוח הבא.

לפעמים בני הזוג מגייסים גם קהל:

חברים, אחים, אמהות.

“שאלתי את א’, והיא חושבת שאני צודקת”.

עוד כוח למערכה הבאה.

אבל לאורך זמן הכוחניות הזו

שוחקת את הקשר.

היא יכולה להסלים לניתוקים,

לאלימות מילולית,

לפגיעות רגשיות.

זה אחד הרעלנים השקטים של זוגיות.

במקום זה אני מלמדת זוגות לעשות משהו אחר.

לא לנצח בוויכוח,

אלא להבין את הסיפור שמאחוריו.

כשכל אחד מבני הזוג מקבל מרחב לספר

לא רק את דעתו,

אלא גם את ההיסטוריה שלו עם הנושא,

את הפגיעות,

ואת הסיבה שבגללה הוא מרגיש כך –

משהו חדש נולד ביניהם.

הבנה.

לפעמים הם יחשבו יחד.

לפעמים יסכימו לא להסכים.

אבל זה כבר לא מאבק כוח.

כשאני מבינה שבן הזוג שלי רגיש במיוחד בתחום מסוים,

אני יכולה ,  מתוך בחירה ואהבה ,

לשנות משהו בהתנהגות שלי

כדי לא לפגוע בו.

וכשזה קורה באופן הדדי,

שנינו מרוויחים:

הביטחון ביניהם גדל,

נוצרת פתיחות,

האינטימיות מעמיקה,

ונוצרת תחושה חדשה:

לא אני נגדך –

אלא אנחנו ביחד.

״יחדנס״.

ה-togetherness

שמאפשר גם למחלוקות להישאר בתוך הקשר בלי האיום של פירוקו, 

וכשאין איום של פירוק, חווים בני הזוג תחושה גוברת של בטחון  שמאפשרת לשניהם להשקיע יותר בקשר,  להעמיק ולהיטיב את האווירה הזוגית.