איך פצעי הילדות נכנסים לחדר השינה הזוגי.

מה זה פצעי ילדות?

בגישות שונות הם נקראים בשמות שונים:

חסכים,

עניינים לא גמורים,

צרכים לא מסופקים,

או הקולות הפנימיים שנשארים בתוכנו:

“אני לא חשוב”,

“לא רואים אותי”,

“אני לבד”.

בעיניי, פצעי ילדות הם רגעים בהתפתחות שלנו כילדים שבהם הצרכים העמוקים שלנו לא פגשו מענה מדויק.

רגעים של כאב קטן או גדול:

כשלא הבינו אותנו,

כשלא ראו אותנו באמת,

כשלא שמעו את הרצון שלנו,

או כשהיינו צריכים להתאים את עצמנו למסלול שמישהו אחר סימן עבורנו.

מתוך החוויות האלה אנחנו אוספים מסרים.

גלויים וסמויים.

מסרים על העולם.

מסרים על עצמנו.

מה צריך לעשות כדי שיאהבו אותנו.

מה עדיף להסתיר.

איזה חלקים בתוכנו רצויים – ואילו פחות.

גם ההורים הטובים ביותר, אלה שאוהבים באמת ומנסים להגן על ילדיהם, משאירים חתימות קטנות כאלה על נפש ילדיהם.

ילד שגדל בבית אינטלקטואלי מאוד, למשל, שבו חשיבה ודיון זוכים להערכה רבה, עשוי לפתח יכולת מחשבתית עשירה וחדה.

אבל לפעמים אותה הצלחה דווקא מצמצמת את המקום לרגש.

ובבית אחר יקרה ההפך.

ואז, בבגרותנו, משהו מעניין קורה.

בחיפוש אחרי אהבה אנחנו נמשכים – בדרך כלל בלי לדעת למה – דווקא לאנשים ששונים מאיתנו.

לאנשים שמחזיקים את החלקים שאנחנו פחות פיתחנו.

החושב מתאהב במרגישה.

השקט נמשך לסערה.

המסודרת נמשכת לספונטני.

בתקופה הרומנטית זה מרגיש נפלא.

כאילו מצאנו מישהו שמשלים אותנו.

אבל ככל שחיים יחד יותר זמן, אותו שוני עצמו מתחיל לפעמים לכאוב.

פתאום ההתלהבות הופכת לתסכול.

מה שהיה מרתק נהיה בלתי נסבל.

והקונפליקטים הקטנים במטבח, בחדר המיטות או בסלון ,

לא באמת עוסקים בכלים בכיור או בשעה שחזרנו הביתה.

הם נוגעים במקומות הרבה יותר עמוקים.

המפגש עם בן הזוג מחזיר אותנו, בעדינות או בעוצמה, לאותם מקומות בילדות שבהם משהו בנו לא קיבל מענה.

ולכן זוגיות היא לא רק מקום לאהבה.

לפעמים היא גם המקום שבו פצעי הילדות שלנו מבקשים סוף-סוף להירפא.